אני מאוד אוהב לתרגם את האירועים לשירים. לדעתי השיר שהכי מסכם את השנה הזו היא כמובן השיר נופל וקם של שבכ ס'. תראו את הדוגמא הכי פשוטה של הממשלה. כמה פעמים היא נפלה וקמה. אין לה ברירה אחרת. היא חייבת לקום אחרי הנפילה, אחרת אין לה זכות קיום. זה החיים. נופלים ואז קמים, גם אם ארוכה הדרך.
גם הרגשנו את זה בעיקר בכיס שלנו. עברנו שנה קשה אחרי הקורונה. אנחנו נלמד גם לצאת מהמשבר הכלכלי הזה, שמתבטא גם במשבר אישי, ואלימות בכבישים. זה רק זמני. ככה אני מאמין.
נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו […]
ChatGPT, נקודת האומגה ומעשה הכתיבה בעידן המכונות הכותבות — טכנומיסטיקה
גדלתי במשפחה קטנה. יש לי רק אחות אחת, אחת ויחידה, מיוחדת במינה. לפני 5 שנים היא ובעלה החליטו לעבור לארצות הברית. אני מאוד מאוד מודאג מהמזג אוויר ומהמצב שם. אני מרגיש אותה. אני מרגיש שהיא צריכה שיראו אותה, שיבקרו אותה. אני יודע שהיא גם לא תבקש את זה ממני, כי זה מאוד מסובך להגיע עכשיו עם המצב הזה.
אני בודק ביטוח נסיעות לחו"ל https://www.clalbit.co.il/travelingisurance/ אני לא בטוח אם הביטוח הזה כולל נסיעה לארצות הברית. כי יש שם מצב קיצון, או כוח עליון. אני לא יודע איך קוראים לזה. למזלי יש לי ויזה אני יכול להגיע בקלות רבה יותר. אני יודע שלאחותי יהיה קשה להגיע לארץ. גם יש לה עסק שם. אני שמח בשבילה שהיא מצליחה. אבל אני מרגיש שהיא לא שמחה כמו שהייתה בארץ. היא באה בעקבות העבודה של בעלה, והשתקעו בארצות הברית.
הזהרתי את אחותי. אמרתי לה שלהגיע למדינה זרה בשביל עסקים של בעלך זה לא דבר טוב. את תמיד תרגישי שוויתרת משהו למענו. את תמיד תרצי יותר, כי ויתרת. בעלך יהיה עסוק בעבודה שלו ואת תצטרכי להתחיל הכל מהתחלה. בגלל שהילדים היו קטנים לא היו לה הרבה ברירות. אני ממש מקווה שיחזרו לארץ בזמן הקרוב. למרות השפע של ארצות הברית, המשפחה נמצאת כאן בארץ.
אני כותלב פה הרבה על עניינים כלכליים של בני הגיל השלישי, אבל היום רציתי לכתוב דווקא על משהו אחר – על ההשראה שאני מקבל מהדברים הכי פשוטים לפעמים שאנשים בני הגיל הזה עושים.
רציתי בעצם לספר לכם על שתי קשישות נחמדות שאני רואה כמעט בכל יום. הן גרות כנראה לא רחוק ממני, כי אני רואה אותם בכל יום בסביבות השעה שש צועדות להן במסלול קבוע בשכונה. הן צועדות על מהדרכה ברחוב הראשי, פונות שמאלה לשדרה קטנה ואז ממשיכות לכיוון המרכז המסחרי. שם הן תמיד עוצרות על אותו ספסל לשיחה ארוכה. ואז הן ממשיכות במסלול שלהן, דרך גן השעשועים והלאה… לאן? את זה אני כבר לא יודע.
ושזה לא יישמע כאילו אני עוקב אחריהן, חס וחלילה, אני פשוט רואה אותן בכל המקומות האלה כי גם אני מסתובב שם אחרי הצהריים. וכן, אני קצת יותר שם לב אליהן מאחרים כנראה, ולמה בעצם? למה הן כל כך מעניינות אותי? כי יש בהן משהו שאני מקנא בו. איזשהו שקט פנימי וביטחון עצמי כזה שלא אכפת להן מכלום. ההקפדה שלהן לקיים את השגרה הזאת שלהן, בכל מזג אוויר כמעט, היא משהו ראוי להערכה. בגילנו אנחנו מתעצלים הרבה ומעגלים פינות, ואצלן אין כזה דבר.
זה עניין של גיל או של אופי? אני לא בטוח. מה שבטוח זה שאני בהחלט יכול ללמוד מהן משהו על התמדה ועל שגרה בריאה. לי נראה שזה נותן להן ביטחון, הידיעה שגם מחר וגם מחרתיים הן יעשו את אותו הדבר בדיוק… והאמת היא שנראה שממש טוב להם בחיים.
אז כנראה שבכל גיל כדאי להמשיך לצעוד. זה אף פעם לא מאוחר מדי ליהנות מהחיים בקצת ובצורה שאתם אוהבים.
כולנו סבלנו מהקורונה, אין ספק, אבל יש אנשים שסבלו ממנה הרבה יותר וכדאי שנתייחס לזה. האנשים המבוגרים, שמהרגע הראשון שהתחלנו להבין שהם אלה שנמצאים הכי בסיכון, הם אלה ששילמו מחיר כבד מאוד. כמובן שהכול היה מתוך כוונה טובה, ונכון, גם הרבה בלבול, אבל בסופו של דבר ההגנה שלנו עליהם הפכה אותם לבודדים יותר מתמיד.
אנשים שעד לקורונה היו מאוד פעילים, ביקרו בהצגות תיאטרון, טסו לחו"ל, השתתפו בהרצאות ובפעילויות ספורט, שמרו על הנכדים ואירחו ארוחות חג – הפכו פתאום לאנשים שאסור להתקרב אליהם, לטובתם. משפחות שלמות ניסו לגשר על המרחק בעזרת שיחות זום, אבל כולנו יודעים שאין כמו חיבוק אמיתי ומבט ישיר בעיניים.
והנה עכשיו נראה שאחרי החיסון השלישי כבר אפשר להוריד את ההגנות האלה. אמנם אין שום דבר בטוח בחיים, ויכול להיות שיגיע עוד גל מסוכן, אבל כרגע עושה רושם שבני הגיל השלישי חוזרים לחיים ובענק. אז מה הפלא שעכשיו, אחרי הרבה זמן, אני סוף סוף שומע מלקוחות שהם מחפשים הלוואה בשביל חופשה או החלפת רכב? הם רוצים ליהנות מהחיים, אולי אפילו יותר מתמיד, וגם קצת להוציא כסף. אז אלו בהחלט חדשות טובות, אבל אני רק מזכיר שלפני שלוקחים הלוואה, כדאי לקרוא כמה נקודות חשובות על זה, פה למשל https://www.0404.co.il/?p=774047 , כדי שלא תעשו טעויות.
אני חושב שהחיסונים בהחלט הצליחו להוציא את המבוגרים מהסיכון הגדול שהם היו בו. בגילם, הם צריכים ליהנות מכל רגע ולחיות את החיים במלואם, ונראה שהם בהחלט מתכוונים לעשות את זה!
את המשפט "ידע זה כוח" כולנו מכירים, אבל אני חושב שלא באמת מפנימים. אנחנו מבינים שככל שיש לנו יותר מידע ונתונים אז אנחנו יכולים לקבל החלטות מושכלות ונכונות יותר לגבי כל דבר – קריירה, רכישת דירה או רכב, ביטוחים, טיסות לחו"ל – אבל האם אנחנו באמת משקיעים מאמצים וזמן כדי לקבל את כל הנתונים והטיפים שיעזרו לנו לבחור נכון? בהרבה מהמקרים כנראה שלא.
אז אני יודע שלא כולם חובבי טבלאות אקסל ולא כולם מסוגלים להיכנס להשוואות של מספרים בצורה באמת רצינית, וכנראה שטוב שבשביל זה יש אנשים שכן עושים את זה בשבילנו וגם יודעים לתת לנו סיכום שנוכל להבין. ההמלצה שלי בהקשר הזה היא על הפודקאסט "חיות כיס" של כאן11 ששם מצליחים להסביר נושאים כלכליים סובכים יחסית בצורה ממש פשוטה להבנה ומאוד מעניינת (גם למי שלא קורא את מדור הכלכלה כל בוקר…).
הנה קישור לפודקאסט https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=7
והמלצה חמה שלי – תמיד תנסו לקבל כמה שיותר מידע לפני שאתם לוקחים החלטה. לפעמים זה אולי נראה קצת מיותר וקטנוני, אבל באותיות הקטנות לפעמים צסתתר הכסף הגדול…
צפיתי בכל הפרקים של שמונים וארבע כמו מהופנט. עזבו את הקסם של המשתתפים, הצעירים והמבוגרים, שהוא פורץ מהמסך ותופס כל אחד מאיתנו. מה שהכי הדהים אותי בתוכנית הזאת זה הגילוי הלא ייאמן שהבריאות קשורה כל כך חזק עם הנפש. זה מדהים לראות איך אנשים בני 80 ומשהו שנראים חלשים ומוגבלים עוברים שינוי נפשי ופיזי כל כך גדול ומתמלאים באנרגיות חדשות.
הפרק של היום ספורט היה מדהים – אנשים שכבר שנים לא עוזבים את ההליכון זרקו אותו פתאום בצד ומיהרו לבצע את המשימה התחרותית שהייתה להם. הם נראו צעירים בלפחות 20 שנה והחיוך על הפנים שלהם הראה את השינוי העצום שהיה בהם. אז מה זה אומר? לדעתי זה אומר שאנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה למען המבוגרים יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו. כשהם באינטראקציה קבועה עם צעירים, כשהם פעילים ומרגישים שהם רצויים ומעניינים, הם פשוט מתמלאים בחיים והרגליים הולכות בעקבות הלב. זה משהו שאנחנו חייבים ללמוד ולהתייחס אליו ברצינות רבה, כי יכול להיות שאפשר לתת לאנשים האלה חיים הרבה יותר טובים.
ולמי שאיכשהו פספס, הנה כל הפרקים בקישור הזה https://www.kan.org.il/page.aspx?landingpageid=1145
באמת שיעור חשוב!
קראתי את הטקסט של רפי קרסו על זה שהוא לא מרגיש קשיש ושהוא היה מוכן להמשיך לעבוד כרופא גם מעבר לגיל הפנסיה שלו, וכל הטיעונים שלו נשמעו הגיוניים:
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-725683
המאמר הזה גרם לי לשאול את עצמי הרבה שאלות:
האם יש באמת גיל אחד לפרישה שמתאים לכולם או שזה עניין מאוד אינדיווידואלי?
האם נכון להכריח אנשים להפסיק לעבוד בגיל מסוים או שזאת צריכה להיות בחירה שלהם?
ולמה בעצם אנחנו מרחיקים מהחברה הפעילה את האנשים האלה שעוד כוחם במותניהם? ומה אנחנו מפסידים מזה?
אני מניח שאפשר לענות על זה דפים שלמים עם הסברים וטיעונים לכאן ולכאן – אני פה רק כדי לשאול…
אני וסיוון מדברים כבר הרבה זמן על זה שאנחנו צריכים חופשה. כל פעם מחדש מישהו מאיתנו נאנח ואומר כמה הוא צריך חופשה, ואז השני אומר "יאללה" ואז בודקים באינטרנט ומפתחים ציפיות ואז מישהו פתאום נזכר שיש משהו שאי אפשר להזיז ומבטיחים לבדוק תאריך אחר והכול מתמסמס…
מזל שההורים שלי הם הרבה יותר החלטיים מאיתנו. אמנם שניהם עדיין עובדים, אבל הם כבר בראש של פנסיונרים, מהבחינה שהם כבר יודעים איך להינות מהחיים. כשהם מחליטים לצאת לחופשה – הם יוצאים לחופשה, והם גם מצליחים תמיד למצוא את הדילים הכי טובים, אין לי מושג איך. אז כשהם הציעו בשבת האחרונה שניסע כולנו לסופ"ש איפשהו, קפצנו על ההצעה. גם חופשה וגם בייביסיטרים צמודים? זה הדיל הכי טוב שאפשר לקבל!
אז כדי להזיז עניינים התחלתי לבדוק מחירים של מלונות בעצמי ודי שמחתי לקרוא שזאת תקופה הרבה יותר רגועה במלונות הכול כלול כי אין חופשים עכשיו (קראו כאן https://www.bizportal.co.il/bizpoint-sponsored/news/article/768783 ), מה שלנו פחות חשוב, כי הילדים עוד קטנים. אז נראה לי שזה יהיה אילת, או שאולי משהו אחר… מה אכפת לי? העיקר שזאת חופשה!
אז הפעם זאת תהיה חופשה משפחתית קצת שונה – סבא וסבתא, אמא ואבא ושני ילדים/נכדים. זה משהו שעוד לא עשיתי, אבל נראה לי שיהיה בסדר גמור. כל עוד לכל אחד יש את הפרטיות שלו וקצת זמן לעצמו, כולם ייהנו. רואים? כנראה שיש דברים שאי אפשר להצליח לעשות בלי אמא ואבא!
לפעמים אני שואל את עצמי למה זה ככה שהעולם שייך לצעירים. אני באמת חושב שזאת לא סתם אמירה, אלא החברה והתרבות שלנו באמת מקדשות את הנעורים והיופי במקום את מה שבאמת חשוב – הניסיון והחוכמה.
מה זה אומר על החברה שלנו? הרבה דברים. זה אומר שאנחנו די שטחיים, כי אנחנו חושבים שמי שלא מעודכן בכל הדברים החדשים לא יודע כלום, וזה כמובן לא נכון. אנחנו שופטים אנשים לפי המראה שלהם, לפי הסטטוס שלהם, לפי הגיל שלהם, ואנחנו לא רואים את האדם שעומד שם שיכול להיות מגניב הרבה יותר מאיתנו רק עם ניסיון של 40 שנה יותר.
בשיר של פול מקרטני הוא מדמיין לעצמו איך ייראו החיים שלו בגיל 64 המופלג והרחוק. היום כשהוא כבר עבר את הגיל הזה ממש מזמן הוא בטח כבר יודע את התשובות לשאלות שהיו לו אז כשהיה צעיר וחתיך, ואם אתם שואלים אותי, הוא בטח גם יותר מאושר.
אז אין לנו מה לחשוש מהזמן שעובר ושהופך אותנו מיום ליום לקצת פחות צעירים. אם לא ניכנע לתפיסות המוטעות על הגיל, לא ניכנע גם לגיל עצמו.
אז הנה השיר המדובר וסוף שבוע נעים לכולם!
פנסיונרים בכיף! 